אסי עזר: התלבטתי הרבה אם לכתוב את הטקסט הבא

שיתוף
התלבטתי הרבה אם לכתוב את הטקסט הבא, שזה מוזר, כי אני באמת לא אחד שמתבייש להראות חולשות, אבל כאן הסיפור כל כך מסובך לי. אז ככה, פשוט נוציא את זה החוצה: כמעט 7 שנים שלקחתי ציפרלקס – תרופה במרשם שנתן לי רופא משפחה. אצלי זה היה נגד חרדות ומחשבות טורדניות שאתה קם איתן בבוקר והולך איתן לישון. לחץ.
והתרופה עבדה מצויין- כמעט 7 שנים שלא היה לי התקף חרדה.
לפני חודשיים החלטתי לנסות לחיות בלעדיה.
עכשיו, ציפרלקס לא מפסיקים פשוט לקחת- זה חייב להיות בהדרגה ובפיקוח, וזה מה שעשיתי: ירדתי מהכדור בהדרגה, עדכנתי את הפסיכולוגית שלי, עדכנתי את בעלי ויאללה, שיהיה בהצלחה.
החודש הראשון היה סיוט, כל הסימנים של גמילה היו שם: סחרחורות, בחילות, ותחושה מאד ירודה, אבל נלחמתי. ובאמת אחרי חודש- הופה הרגשתי יותר טוב. בדרך פגשתי אנשים שאמרו לי ״למה הפסקת? השתגעת??אתה תחזור, כולם חוזרים״ ולא הבנתי מה הם רוצים- חשבתי שניצחתי את השיטה ושהקשה מאחורי.
ואז… לפני שבועיים היינו בעלי ואני במיאמי, משבר כתיבה ב״להיות איתה 3״ מלווה בג׳ט לג קשוח, הביאו אותי להתקף חרדה קשוח במיוחד, כזה שלא היה לי שנים. איך זה נראה? במשך חמישה ימים לא הייתי אני, הייתי שאריות של עצמי. כלפי חוץ אני נראה רגיל, מדבר רגיל, אוכל רגיל, אבל מבפנים זה כאילו אני נופל לבור. אין לי רצון לעשות כלום, רק רוצה לחזור לישראל- הביתה.
והדבר הכי עצוב- שבזמן שאני בהתקף חרדה (שזה באמת משהו שקשה להסביר, אבל מי שהיה שם יודע) אני אמור ליסוע לאל איי- לפגוש את הכותבים האמריקאים של להיות איתה- איזה מרגש!!! ואני פשוט לא מסוגל לטוס, פוחד להיות שם לבד. אז אני מבטל את הטיסה וחוזר לארץ עם בעלי. ואלברט מסכן- לא מבין מה קורה איתי. לראשונה בזוגיות שלנו הוא פוגש אותי ככה. והוא היה פשוט מדהים. ניסה כל הזמן להצחיק אותי, להוציא אותי לשאוף אוויר, הניח לי כשביקשתי והבטיח לי שיהיה בסדר. אבל ראיתי שהוא פוחד, והרגשתי נורא שאני מעביר אותו את זה… אשמה. יש לה תפקיד גדול בסבל של הזה של חרדה. אשמה וחוסר אונים.
ההתקף עבר רק כשנחתנו בישראל. והיום, שבוע אחרי, עדיין לא חזרתי לציפרלקס. אולי עוד אחזור וזה יהיה ממש בסדר, אבל כרגע אני עדיין נלחם. מנסה חלופה טבעית (שאם היא תשפיע לטובה אכתוב לכם עליה), מקפיד על טיפול פסיכולוגי, כושר גופני, והכי חשוב- בכל פעם שחרדה קטנה מגיעה (וזה קורה פעם ביום) אני לוקח אוויר ומנסה להתמודד. לא נבהל. יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל לאט לאט. התמונה הזאת אגב, צולמה בליבו של ההתקף חרדה :/ כשאלברט ניסה לעשות לי לחייך…

צילום: instagram

 




 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *