חדשות כולם מחאו כפיים לנאשם: בית המשפט שבו הכלא הוא לא הפתרון

שיתוף

חדשות

בית המשפט הקהילתי אינו הליך רגיל. במקום לשלוח את הנאשם למאסר, מנסים כולם, מהתובע ועד השופט, לסייע לו להתמודד עם הבעיות שגרמו לו לפשוע מלכתחילה: מהתמכרויות ועד מחלות נפש. בראיון נדיר מספר השופט שמואל מלמד על ההצלחות, הכישלונות והקורונה שכמעט הרסה את הכל

כולם מחאו כפיים לנאשם: בית המשפט שבו הכלא הוא לא הפתרון

(בווידאו: ממצאי דוח מבקר המדינה בנושא מעצרים פליליים)

לפני חודשיים נכנס ר’ (השם המלא שמור במערכת) לאולמו של השופט שמואל מלמד בבית משפט השלום בתל אביב. ר’, נאשם בעבירות רכוש, ביקש להקריא מכתב. “שבעה חודשים וחצי עברו מאז הדיון הראשון, וניכר אצלי שינוי גדול בכל תחומי החיים”, סיפר ר’. “הצלחתי להגיע להסדר חובות, אני מטפל בבעיות הרפואיות שלי באופן רצוף וקבוע, יש לי קשר טוב יותר עם המשפחה שלי, הכרתי יותר אנשים חיובים והקשר לקהילה השתפר. אני נעזר המון בקצינת המבחן ירדן, ומשתדל ללכת לפחות פעמיים בשבוע לספריה של אוניברסיטת תל אביב. אני עדיין צריך למצוא עבודה שתתאים למגבלות שלי, ומאמין שבבוא היום זה גם יבוא”.

לאחר מכן פונה ר’ לשופט מלמד, ומודה לו אישית. האולם כולו מוחא כפיים לנאשם. הסנגורית, התובעת וקצינת המבחן מברכות אותו. הדיון נערך כמה ימים לפני חג פורים, והשופט מלמד מציע לר’ לקחת משלוח מנות מהערימה שבצד האולם. ר’ מעדיף לא לקחת כדי שמשלוח המנות ייתרם למי שזקוקים לו יותר ממנו – אבל אחרי שמפצירים בו הוא מסכים.

המכתב שהקריא ר’ סומן והוכנס לתיק בית המשפט. בכל זאת, מדובר במשפט פלילי לכל דבר – אלא שהוא נערך במסגרת “בית המשפט הקהילתי”. מדובר בתכנית שפועלת בישראל מאז 2014, ומטרתה ליצור חלופה להליך הפלילי הרגיל, שמתמקדת בשיקום ולא בענישה. התכנית מסייעת לנאשמים לפתור את הבעיות שהובילו אותם מלכתחילה לפשע – כמו התמכרויות, חובות, או מחלות נפש שלא טופלו. מטופל שנשלח לגמילה, למשל, מלווה באופן צמוד על ידי צוות בתכנית, שגם מסייע למשתתפים למצוא עבודה. בדיונים בבית המשפט, פעם בשבועיים, מקבל השופט עדכון מהצוות על התקדמות הנאשם ומכוון אותו ליעד הבא.

באותו יום דיונים הופיע בפני השופט מלמד גם נ’. העובדת הסוציאלית שמלווה אותו עדכנה כי אחת מבדיקות השתן שנתן בשבועות האחרונים חזרה “מלוכלכת”. השופט נראה מאוכזב. “צריך להקפיד על זה”, הוא אומר לנ’. “אי אפשר להתמיד בלי זה בתכנית. עזבת את האשפוזית (מוסד לטיפול בהתמכרויות – ד”ד) כי אמרת שאתה יכול להסתדר בעצמך. אנחנו מבינים שאתה עובר דברים, ומבינים אותך, אבל אתה צריך לדעת שיותר מדי עליות וירידות זה לא טוב. כל פעם שיש בעיה אתה צריך להתקשר לקצינת המבחן. צריך ממש לתת אמון באדם, הוא שם לעזור לך”. לבסוף שואל השופט את נ’ איך הוא מסתדר בעבודה שלו. “בסדר”, הוא עונה, ולבסוף גם מחייך.

כיום, בכל אחד מששת המחוזות של בתי המשפט בארץ, פועל בית משפט קהילתי. הדיונים מתקיימים פעם בשבועיים ביום מרוכז בפני שופט קבוע, שבשאר הימים ממשיך לשמוע תיקים רגילים. בתל אביב זהו השופט מלמד. הנהלת בתי המשפט אישרה לו להתראיין לכתבה זו. התנאי היחיד היה שהשופט לא יוכל להתייחס לתיקים שעדיין מתנהלים.

“אני יודע שסנגורים אומרים עליי שאני מחמיר”, אמר מלמד לוואלה! NEWS. “כי אני חושב שבסופו של דבר אדם שביצע עבירה צריך לשלם את המחיר לחברה. אני אף פעם לא שם את עצמי בנעליים של הקורבן ושואל ‘מה אם היו דוקרים אותי’, אבל אני תמיד חושב איך החברה רואה את המקרה. 99% מהתיקים שלי הם לא תקשורתיים, אבל בסוף אני שואל את עצמי מה הציבור חושב. אם מישהו משך לאשתו בשיער ובעט בה והפיל אותה מהמיטה, הציבור יגיד ‘טוב הוא נתן לו מאסר על תנאי, זה מספיק’? ברור שזה לא מספיק. כמובן שצריך להתחשב בנאשם, אני לא אומר שלא, אבל גם לציבור צריכה להיות אמירה. ולכן אני נחשב שופט מחמיר ואני יודע את זה”.

משהו מהגישה של בית המשפט הקהילתי מחלחל גם לדיונים הרגילים שאתה יושב בהם?

“צריך לזכור שבהליך הפלילי הרגיל, בשונה מבית המשפט הקהילתי, אתה מקבל דיווח מה קורה עם הנאשם רק פעם בכמה חודשים. אז הרבה פעמים מגיע תסקיר של שירות המבחן, והשופט רואה שלא קורה יותר מדי עם הנאשם ומחליט לעבור לטיעונים לעונש (השלב שלפני קביעת העונש – ד”ד). אבל עכשיו אם נאשם למשל יביא לי אישורים שהוא התחיל טיפול ביחידה להתמכרויות או שהוא נמצא במרפאת תחליפי סם, אם הוא באמת הולך לזה והוא רציני – אני אתן לו הזדמנות. פעם לא הייתי נותן והייתי מסתפק בתסקיר של שירות המבחן. היום אני מנסה, כשאני חושב שזה אמיתי וכן”.

הריאיון עם השופט מלמד מתקיים בשלהי תקופת הקורונה, כאשר בתי המשפט מתחילים לחזור לשגרה – אך בתכנית מבינים שיתמודדו עוד זמן רב עם נזקי תקופת החירום. במשך כחודשיים פעל הצוות של קציני המבחן של התכנית במתכונת מצומצמת, וללא יכולת לפגוש את המשתתפים, אלא רק לקיים איתם קשר טלפוני.

“הייתה לקורונה השפעה דרמטית”, אומר השופט. “ב-12 במרץ היה יום הדיונים האחרון שלנו, וגם בו נערכו רק דיונים דחופים לנאשמים שהתחלנו להרגיש שאנחנו מאבדים אותם. אחד הנאשמים שלנו נפטר ממנת יתר. אני יכול להגיד את זה כי התיק סגור. אני לא יודע אם זה היה קורה בכל מקרה, אבל אם היינו שם אז יכול להיות שהיינו מבינים שמשהו עומד לקרות ומצליחים לעשות משהו – אבל לא היינו שם לצערי הרב. והוא נפטר. יש גם נאשמים שנכנסו לחרדות, למצבים נפשיים קשים”.

חדשות מדע בדיוני בהליך פלילי

השופט בבית המשפט הקהילתי הוא רק חלק מהצוות. התכנית פועלת כשותפות בין הנהלת בתי המשפט, משרד המשפטים, משטרת ישראל, משרד הרווחה והרשויות מקומיות ובהובלה של ארגון ג’וינט-אשלים. בשטח זה מתבטא בסנגורים, תובעות, קציני מבחן ורכזות מיוחדות שמתפעלות את התכנית כולה ונמצאים בקשר יומיומי עם הנאשמים, שאותם הם מעדיפים לכנות “משתתפים”.

“מי שעובד עם המשתתפים ביומיום זה הצוות”, אומר השופט מלמד. “למשל, היה לנו מישהו לפני שנתיים שהיה צריך להיכנס לאשפוזית. היה יום שישי והוא היה אמור להיכנס לשם ביום ראשון או שני, כשפתאום קצין המבחן מתקשר לרכזת ואומר ‘אין קשר איתו, אני לא יודע מה קורה איתו’. הפרויקט מקושר למחלקת הרווחה של כל עירייה, אז הרכזת דיברה עם האחראי על ההתמכרויות ועל דרי הרחוב בתל אביב. האנשים שלו בשטח מצאו את הבחור הזה, והוא היה אחרי שימוש בסמים והיה צריך לעשות משהו בצורה מהירה”.

“מי שעזרה היא דווקא התובעת מהפרקליטות”, ממשיך מלמד, ומתאר מצב שבהליך פלילי רגיל היה נחשב מדע בדיוני ממש. “האשפוזית הסכימה לקבל אותו ביום שישי בגלל מצב החירום שלו, אבל לא היה לו כסף למונית. 140 שקל. אז התובעת הזמינה מונית מהבית שלה, שילמה לנהג שייקח אותו מהתחנה המרכזית ויביא אותו לאשפוזית בקריית אתא. אחרי זה כמובן החזירו לה את הכסף, יש לנו תקציב לדברים כאלה. אני ידעתי על הסיפור רק ביום ראשון”.

מה קרה איתו בסוף?

“ההליך אצלו לא כל כך הצליח”.

התכנית לא מיועדת מראש לכל הנאשמים. אין בה עבירות שנידונות בבתי משפט מחוזיים, כמו רצח, וגם לא עבירות מין, נשק, עבירות במסגרת ארגון פשיעה או עבירות שחיתות. עבירות מין, למשל, נתפסות כעבירות שדורשות מענה טיפולי מסוג אחר, בעוד עבירות שחיתות נשארות בחוץ בעיקר מתוך מדיניות של מערכת האכיפה. מצד שני, התכנית גם לא מיועדת לעבירות קלות, שלא סביר שיגררו עונש מאסר, או לעבריינים שזו המעידה הראשונה שלהם – אלא דווקא לעבריינים חוזרים.

הרעיון הוא לרתום את הכוח והסמכות של בית המשפט, לצד סיוע צמוד מגורמים מקצועיים ומהקהילה, כדי לגרום למשתתף לעבור בהצלחה הליך טיפולי-שיקומי. משתתף שיסיים את התכנית בהצלחה לא יישלח למאסר בפועל, אך למרות זאת חלק מהמשתתפים לא רוצים או לא מצליחים להתמיד, ומוחזרים להליך הפלילי הרגיל.

“אנשים חושבים ‘איזה כיף לאדם שנכנס לבית המשפט הקהילתי, הוא ביצע עבירה, בסוף הוא יספר לנו שהוא השתקם ויצא עם שעות לתועלת הציבור או צו פיקוח של לשירות מבחן'”, מסביר מלמד. “אבל אף אחד לא מסתכל מה הם עברו בשנה וחצי הזאת. זה לא כמו ‘האח הגדול’, שמישהו נכנס לחודשיים-שלושה ויוצא עם מיליון שקל. יש אנשים שאומרים לי באולם ‘עזוב, שלח אותי לשנה בבית סוהר, עם קיצור מנהלי וניכוי שליש אני אצא לפני שאסיים את התכנית'”.

“תחשוב איך התכנית הולכת”, ממשיך מלמד. “המשתתפים מתייצבים פעם בשבועיים בבית המשפט, פעם בשבוע הם צריכים להיפגש עם קצין המבחן, חוץ מהמפגשים האלה אם הם ביחידה להתמכרויות, או בטיפול אלימות במשפחה, או בטיפול פסיכיאטרי אז הם צריכים ללכת עוד פעם בשבוע לטיפול בקבוצה, ופעם בשבוע טיפול פרטני. זו עבודה ממש. ואנחנו גם דואגים שהם יעבדו. אני לא משחרר אותם עד שאני לא יודע שהם עובדים”.

חדשות 52% סיימו בהצלחה

מלמד, בן 53, מונה לשיפוט ב-2010. לפני כן היה ראש שלוחת תביעות פליליות של משטרת ישראל. ב-2014 מונה לתפקיד שופט בית המשפט לסמים שפעל בתל אביב מאז 2003, והזכיר במידות מסוימות את בית המשפט הקהילתי, אך היקפו היה מצומצם יותר והוא נועד אך ורק לעבירות שנובעות מהתמכרות לסמים.

“אני נכנסתי ב-2014, והיו לנו אז שם שישה תיקים”, משחזר השופט. “הבעיה הייתה שהמענים לא היו מספיק טובים ולכן ההצלחות שם היו חלקיות. אז ביקשתי מנשיא בית משפט השלום רשות לעבור בין היחידות העירוניות להתמכרויות, כי הבנתי שרוב האוכלוסייה של בית המשפט לסמים נמצאת שם, ואם אני רוצה לגייס אנשים לעזור לי כדי לפתח את העניין הזה, אני חייב לבוא לקהל שאמור לתת לי את התשובות”.

וכך החל השופט מלמד לבקר פעם בחודש ביחידה עירונית אחרת לטיפול בהתמכרויות. “אני זוכר שהראשונה הייתה בבת ים, אחרי זה פתח תקוה, בני ברק, עברתי בכל אזור המרכז ממש והתחלתי לגייס את האנשים. לדעתי היו לנו בסוף 26 או 28 משתתפים בבית המשפט לסמים, וכשהקמנו את בית המשפט הקהילתי בתל אביב, ב-21 במאי 2017, כולם נכנסו לתוכו. אז כבר היו לנו הרבה יותר מענים כי גם העירייה הצטרפה”.

אתה יכול בשליפה להגיד כמה מהמשתתפים שעברו אצלך סיימו בהצלחה?

“זו לא שליפה. אנחנו סופרים אחד-אחד. 52% עברו בהצלחה, 48% הופסקה התכנית שלהם מתחילת התכנית אצלי. אבל גם מתוך אלה שלא סיימו בהצלחה, יש כאלה שסיימו בהצלחה חלקית. היה למשל נאשם שלא הצליח לסיים את התכנית, ונתתי לו עונש מאסר. הוא הגיע אליי לאולם כדי לדבר איתי אחרי שהוא השתחרר ואמר לי ‘אני לא כועס עליך ששלחת אותי למאסר, אבל התהליך עצמו, שבכלל הקשבת לי ושמעת אותי, אני חושב שעכשיו אני צריך לעבור שיקום לבד’. לכן אני אומר שגם כשיש הרבה כישלונות קטנים שאתה רואה כשופט, לא תמיד המשתתפים מרגישים שאלה כישלונות”.

“הדבר הכי מתסכל בשיפוט זה שאתה צריך להפעיל מאסר על תנאי שלך”, מוסיף השופט. “כשמישהו ששפטת ונתת לו מאסר על תנאי, כעבור כמה חודשים הוא מגיע שוב ואתה צריך להפעיל את המאסר על תנאי. זה נורא מתסכל. צריך להבדיל בין אנשים שהם נורמטיביים, שמאוד נזהרים כדי לא להסתבך, לעומת אנשים שהם לא נורמטיביים, שהם עבריינים שמבצעים עבירות. לאנשים נורמטיביים, מאסר נשמע הדבר הכי נורא בעולם. אבל אנשים שכבר ישבו במאסר – זה לא מרתיע אותם. לכן צריך לחשוב בצורה שונה. והצורה השונה זה על ידי זה שאתה לא שולח למאסר, אלא חושב איך אתה פותר את הבעיה”.

חדשות “החוכמה הגדולה היא מה יהיה בעוד שנה”

נכון לפברואר האחרון, נכנסו לבית המשפט הקהילתי בכל הארץ 930 משתתפים. 236 סיימו את התכנית בהצלחה, 240 נשרו, ו-454 עדיין היו בשלביה השונים. על פי הדוח שסיכם את שנת תשע”ט, נגד 90% מהמשתתפים שסיימו בהצלחה את התכנית לא הוגשו כתבי אישום חדשים – אולם התכנית עדיין לא פועלת מספיק שנים כדי שניתן יהיה לבחון את השפעתה לטווח הארוך. כיום התכנית נמצאת בסופו של שלב הפיילוט שהוגדר לה, ובעתיד אמור הג’וינט לסגת מניהול הפרויקט, והמדינה תתפוס את המושכות.

“יש לנו כל הסיבות להניח שהתכנית עובדת”, אומרת ד”ר דניאלה ביניש, מנהלת התכנית מטעם הג’וינט. “אבל כדי להגיד אם זה מצליח באמת – צריך זמן. החוכמה הגדולה היא מה יהיה בעוד שנה כשנראה אם הצלחנו לייצר משהו שמחזיק. שגם אם יהיו משברים, ויהיו, הם לא בהכרח יובילו לעבריינות. יחד עם זה אנחנו צריכים למדוד גם את מצבם הכללי טוב יותר. אם מצבו של המשתתף בדיור השתפר, במיצוי זכויותיו מול הרשויות. אלה מטרות ששווה להשיג גם אם האדם חוזר לעבריינות או לא מסיים את ההליך. אחד הדברים שהמחקרים שלנו מודדים הוא אמון במערכת, והאינדיקציות בהיבט הזה מצוינות, בלי קשר לתוצאת ההליך”.

הליווי הצמוד של גורמי מקצוע רבים לכל משתתף עשוי להעלות שאלות לגבי ההיתכנות הכלכלית של הפרויקט. “זה מודל שיותר זול מכליאה באופן מובהק”, אומרת ביניש נחרצות. “האוצר בחן את המודל מפה ועד הודעה חדשה. כליאה של אדם אחד עולה היום קרוב ל-20 אלף שקלים בחודש. אתה יודע מה אפשר לעשות עם הסכום הזה? בית משפט קהילתי עולה הרבה פחות, למרות שיש גופים שלטווח הקצר סופגים יותר עלות. למשל בתי המשפט שלפעמים צריכים לקיים 10-20 דיונים לכל תיק, שבהליך רגיל היה נגמר בדיון או שניים. אבל בטווח הארוך ברור שאם ייחסך רצידיביזם (המונח המקצועי לפשיעה חוזרת – ד”ד), אז יחסכו גם שם.

“אנחנו גם מגלים”, ממשיכה ביניש, “שמאה משתתפים הם לא מאה תיקים, כי כל משתתף מביא איתו בממוצע 4-5 תיקים פתוחים. כל אחד כזה יש לו תיק פתוח בתל אביב, ואחד בנתניה, ובכל מחוז הוא מעסיק תובע ושופט. גם מהבחינה הזו זה הליך יותר אפקטיבי”.

בתי המשפט הקהילתיים יכולים להפוך לברירת המחדל בהליך הפלילי?

“לדעתי לא. השאיפה שלנו היא שזה יוצע לכל האנשים שימצאו מתאימים, וגם היום יש בערך 30% שמסרבים לנו מסיבות שונות. אבל השאיפה היא לא שזה יחליף את ההליך הפלילי, אלא שההליך יהיה מגוון. יהיה הליך פלילי קלאסי למי שעניינו לא מתאים להליכי שיקום כאלה, למשל בפשיעה חמורה, ויהיה הסדר מותנה (למקרים קלים), ויהיו גם הליכים של בית משפט קהילתי”.

Read More

האם הכתבה עניינה אותך?
+0-00 ratings



דרג את הפוסט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *